ע"א 483/62

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה הכריע בית המשפט העליון, בראשות מ"מ הנשיא אגרנט והשופטים זילברג ויתקון, בסכסוך הנוגע להסכם שכירות שנעשה בשנת 1948 בתנאים שאפשרו את הארכתו ללא הגבלת זמן. המערערים, שוכרי דירה שהושכרה מהמנוח, עמדו בפני פינוי ביוזמת המשיבים, מנהלי עיזבון המנוח. עיקרו של המקרה היה פרשנות חוזה החכירה כ"דיספוזיציה" לפי פקודת העברת מקרקעין. חוזה השכירות, שנעשה ללא רישום כדין, נחשב בטל, ולא העניק זכויות שוכר לגיטימיות למערערים. החלטותיו הקודמות של בית הדין לשכירות בעניין קביעת שכר הדירה בוטלו מאחר שהדיירים לא רכשו מעמד של שוכר כדין. בית המשפט העליון אישר כי כל "דיספוזיציה" שאינה מקיימת את הפקודה בטלה, והותירה את המערערים ללא הגנה משפטית להחזיק בנכס או לבקש את רישומו. פסק הדין נחתם בצו לפינוי המערערים, המותנה בהשבת דמי השכירות ששולמו על ידי המשיבים, ובכך למעשה מקבל את טענת העיזבון. הפרשנות המשפטית הדגישה את כוונת המחוקק למנוע מעסקאות לא רשומות להקנות זכויות קניין כלשהן. הוצאות הערעור נפסקו למשיבים, ובכך חיזקו עוד יותר את זכויותיהם של בעלי הנכסים על דיירים לא רשומים.