ע"א 269/53

תקציר

פסק הדין מתייחס לתביעה אזרחית בגין נזקים הנובעים מתאונת דרכים שאירעה ביום 29.3.1950. התובע, יהושע פרבר, הגיש את התביעה ב-13 במאי 1952, למעלה משנתיים לאחר התאונה. הנתבע, שרגא ברון, ביקש לתקן את כתב ההגנה שלו כך שיכלול טענת התיישנות, וכן לדחות את התביעה על הסף. בית המשפט המחוזי דחה את בקשותיו של ברון, והוביל אותו לערער על ההחלטה. הערעור מתייחס לפרשנותם של הסעיפים החלים בפקודת הנזיקין האזרחית, 1944, ובפרט לסעיפים 68, 16, 24 ו-50(3), ולהשלכותיהם על תקופת ההתיישנות. בית המשפט קובע כי הפקודה מבחינה בין מעשים המהווים עוולה אזרחית ללא קשר לשאלה אם נגרם להם נזק, לבין מעשים שהופכים לעוולה אזרחית רק עם גרימת נזק. לגבי הראשון, תקופת ההתיישנות מתחילה מיום המעשה; עבור האחרון, זה מתחיל מיום התרחשות הנזק. במקרה זה, הנזק אירע באותו יום של התאונה, ותביעת התובע הוגשה מעבר למועד האחרון של שנתיים. בית המשפט מוצא כי חוסר יכולתו של התובע לברר את מלוא היקף נזקו עד אמצע שנת 1951 אינו רלוונטי לתקופת ההתיישנות. עוד נקבע כי טענת ההגנה המקורית של הנתבע, שלא כללה טענת התיישנות, אינה מהווה הודאה בכך שתביעה כזו אינה תקפה. בית המשפט קובע כי הערעור מתקבל באופן חלקי, מבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומחזיר את התיק לדיון נוסף. הנתבע רשאי לתקן את טענת הגנתו כך שתכלול טענת התיישנות. בית המשפט המחוזי מתבקש לדון מחדש בבקשת הנתבע לסלק את התביעה על יסוד כתב ההגנה המתוקן, בשים לב לטענות עובדתיות נוספות שהציג התובע. בית המשפט מדגיש כי אם התובע לא יציג טענות עובדתיות נוספות, התביעה צפויה להידחות מחמת התיישנות. לבסוף, עלויות הערעור מתחלקות בין הצדדים, כאשר הצד הזוכה מקבל אחוז גבוה יותר.