בג"צ 157/63

תקציר

שלושת המבקשים, ז. בוקסבאום, וולי בע"מ ופרוגרס, ערערו על תשלומי החובה שהורה עליהם שר האוצר בעקבות פיחות הלירה הישראלית. בית המשפט פסק לטובת המבקשים, והגיע למסקנה כי הצווים המטילים תשלומי חובה הוחלו עליהם שלא כדין. המבקשת הראשונה, בוקסבאום, יצרנית שעם, חויבה בחוזים קודמים לספק ללקוחות פקקים במחירים קבועים לפני פיחות המטבע. מאחר שבוקסבאום היה מחויב מבחינה משפטית לקיים חוזים אלה מבלי להעלות מחירים, קבע בית המשפט כי תכלית הצו – שמירה על מחיר אחיד – עומדת בסתירה. יתר על כן, בוקסבאום לא צבר רווח עודף עקב הפיחות. המבקשת השנייה, חברת וולי בע"מ, ייבאה מכונה לסירוק צמר לפני הפיחות אך לא יכלה לשחררה מהמכס עד לאחר הפיחות. בית המשפט קבע כי המכונה, שיועדה לשימושה העצמי של החברה ולא למכירה, אינה נופלת בגדר הצו. מטרתה, לשמור על מחיר אחיד של הסחורה, לא הייתה ישימה מכיוון שהמכונה הייתה ייחודית ולא היה לה מחיר אחיד. המבקשת השלישית, פרוגרס, ייבאה פלדה קפיצית ומכרה אותה במחירים טרום ירידת ערך, מבלי להרוויח רווח עודף. בית המשפט הכיר בכך שהמבקש עשוי היה לייבא את הטובין באופן נחות, אך קיבל את הראיות לכאורה לכך ששתי מטרות הצו אינן חלות. בית המשפט הדגיש כי התכליות המפורטות בצווים, כהגדרתן בתקנות, מגבילות את סמכותו של השר ואת חובת התשלום החוקית. מאחר שאף אחד מהמבקשים לא השיג רווח עודף כלשהו ומטרות הצווים לא הושגו, הצווים המותנים הוכרעו. לכל מבקש נפסקו הוצאות משלו, כולל שכר טרחת עורך דין, מאוצר המדינה.