בג"צ 698/80

תקציר

דעת הרוב קבעה כי תקנה 112 לתקנות ההגנה משנת 1945, המתירה גירושים, לא בוטלה במשתמע בחוקה הירדנית ונותרה בתוקף בשטחים הכבושים. תקנה זו, יחד עם סמכותו של המפקד הצבאי, קיבלה תוקף במספר צווים. התקנה לא הפרה את המשפט הבינלאומי, לרבות אמנת ג'נבה הרביעית, שכן היא חלה רק על מי שאינם אזרחים ישראלים ונחוצה מטעמי ביטחון. איסור הגירוש שבאמנה לא היה חלק מהמשפט הבינלאומי המנהגי וחל רק על מדינות שוות שלום. זאת ועוד, החלטת המפקד לא נבעה מרצון להגן על יוקרתו אלא התבססה על שיקולים ביטחוניים. לפיכך, לא הייתה לבית המשפט עילה להתערב. ממלא מקום הנשיא כהן הסכים כי התקנה וסמכות המפקד תקפות, אך טען כי התקנה מנוגדת למשפט הבינלאומי המנהגי, האוסר על מדינות לגרש את אזרחיהן. כלל זה צריך לחול על המפקד הצבאי ועל השטחים הכבושים. הסכסוך הנוכחי לא שלל עיקרון זה, והעותרים, כאזרחים ירדנים, נהנו מהגנת חוק זה. כהן המליץ על בחינה מחודשת של צווי הגירוש על ידי הדרג המדיני.