עמ"נ 34504-09-24

תקציר

הערר מערער על החלטת הוועדה המייעצת לדחות בקשה להארכת רישיונו של עובד זר בסיעוד מעבר לתקופה המרבית של חמש שנים, בשל צרכיו ההומניטריים המיוחדים והחריגים של החולה. הבקשה הוגשה 916 ימים לאחר סיום העסקתו החוקית של העובד, והוועד דחה אותה בשל השיהוי המשמעותי והיעדר נסיבות חריגות. בית המשפט מסכים עם החלטת הוועדה, ומדגיש את הצורך לכבד את כוונת המחוקק מאחורי מגבלות הזמן ומדיניות ההגירה. פסק הדין דן במסגרת המשפטית הרלוונטית, המאפשרת לשר הפנים להאריך אשרות עובדים זרים בתנאים מסוימים. החוק קובע מועד אחרון של 90 יום לבקשות הארכה, שניתן להקל בהן אם הן מוגשות בתוך 60 יום. בקשות המוגשות לאחר 150 יום נדונות רק במקרים חריגים. בית המשפט מגיע למסקנה כי החלטת הוועדה הייתה סבירה, שכן לא ניתן להצדיק את השיהוי העצום במקרה זה, ויש להתחשב גם בשיקולי אינטרס ציבורי. כמו כן, העובד שהה בישראל זמן מה שלא כדין. בית הדין דוחה את הערעור, אך בהתחשב במצבה המורכב של המערערת, נותן ארכה של 90 יום לעזיבת העובד, ובלבד שהעובד ימשיך לעבוד אצל המערערת. פסק הדין ניתן בכתב ללא שימוע, דבר שאמנם עדיף, אך אין בו כדי לפסול את החלטת הוועדה.