ע"א 105/92

תקציר

במקרה זה, חברה משכנת ערערה על סירובה של עיריית נצרת עילית לאפשר להם לפרסם מודעות בערבית בלבד על לוחות המודעות העירוניים. העירייה ציטטה חוק עזר המחייב שהפרסומות יהיו בעיקר בעברית. בית המשפט העליון פסק לטובת המערערת, בקובעו כי דרישה זו פוגעת בעקרון חופש הביטוי, הכולל את הזכות להשתמש בלשונו. בית המשפט הדגיש כי חופש הביטוי הוא יסוד במשפט הישראלי וקשור למימוש עצמי. היא הכירה בהתנגשות בין חופש הביטוי לבין האינטרס הציבורי בקידום השפה העברית. עם זאת, בית המשפט קבע כי חוק העזר של העירייה חורג מסמכותה ואינו סביר, מה גם שהפרסומת כוונה לדוברי ערבית. בית המשפט הדגיש כי בעוד שהעברית היא מרכזית בתרבות הישראלית, יש לכבד את הזכות להשתמש בערבית או בכל שפה אחרת, במיוחד כאשר מפרסמים מסרים פרטיים על לוחות מודעות המיועדים לקהלים ספציפיים. בכך ביטל בית המשפט את דרישת הלשון של חוק העזר בהקשרים אלה, ובכך חיזק את ההגנה על חופש הלשון מפני הגבלות מיותרות שאינן משרתות את האינטרס הציבורי. ההחלטה שיקפה את ערכיה של חברה פלורליסטית, המכירה בדו-קיום של זהויות לשוניות ותרבותיות מגוונות בישראל.