ע"א 401/82

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון מתייחס לערעורו של בעל מוסך על החלטת מינהל המכס והבלו בנוגע לשומות מס ערך מוסף (מע"מ) שלו. השומה המקורית התבססה על פסילת ספריו של בעל המוסך, שהוגדרו כבלתי אמינים על ידי המינהל, מה שהוביל לשומה של "מיטב השפיטה" של המס המגיע לו. בית המשפט המחוזי פסק לטובת ערעורו של בעל המוסך, וקבע כי על המינהל לערוך גם שומה מיטבית של מס תשומות. עם זאת, בית המשפט העליון ביטל פסיקה זו. נקבע כי ניכוי מס תשומות הוא הליך אריתמטי המבוסס על מסמכים קיימים ואינו חלק מתהליך השומה. בית המשפט הסביר כי בעוד שהשומה הטובה ביותר יכולה להתייחס למע"מ המגיע או מס תשומות, הם אינם קשורים זה לזה באופן מחייב. הנטל הוא על הנישום לספק ראיות לניכויי מס תשומות, והממשל אינו מחויב להניח את קיומם של מסים כאלה. בית המשפט הגיע למסקנה כי שתי השומות אינן משולבות בחובה, והאחריות להבאת ראיות למס תשומות מוטלת על הנישום. מאחר שבעל המוסך לא הביא ראיות מספיקות, קיבל בית המשפט העליון את הערעור וביטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי, תוך שהוא מחזיר על כנו את החלטת המינהל. המשיב חויב לכסות את הוצאותיו של המערער.