ע"ע 18072-02-19

תקציר

בית הדין בחן את הערעורים הנוגעים ללשון הרע הנוגעים ליחסי עבודה ולמרחב הדיגיטלי והחליט לדחות את הערעורים תוך שהוא מאשר את רוב פסק דינו של בית הדין האזורי, למעט סוגיית תשלום ההודעה המוקדמת. פסק הדין בחן את תחולתו של חוק איסור לשון הרע ביחסי העבודה ובמרחב המקוון, והדגיש את הצורך לאזן בין הגנה על מוניטין לבין חופש הביטוי והדינמיקה של יחסי עבודה. לשון הרע ביחסי עבודה צריכה להגן על ערכים משפטיים בסיסיים מבלי לפגוע בהרמוניה במקום העבודה. בית המשפט הכיר במרחב הדיגיטלי המתפתח והדגיש את חשיבות השמירה על חופש הביטוי ברשת למרות האתגרים והנזקים הפוטנציאליים הייחודיים לרשתות החברתיות, כגון הפצה מהירה וקביעות של תכנים מקוונים. במקרה זה, בית הדין בחן פרסומים שונים הן של העובד והן של המעסיק, ובסופו של דבר הטיל על העובד אחריות בגין פרסומים מכפישים ברשת, אך דחה טענות אחרות בשל פרסום מוגבל או הגנות קיימות. בית הדין קבע כי פרסומים של המעסיק שנועדו לפגוע בקריירה של העובד מהווים לשון הרע, אך מצא הגנות החלות במקרים אחרים. באשר להודעה מוקדמת, הבהיר בית הדין כי סעיף 15 לכללי לשכת עורכי הדין מתייחס לרישום מנהלי ולא לזכאות לפיצויים מעבר לזו הקבועה בחוק הודעה מוקדמת, המסדיר פיצויי פיטורים. כתוצאה מכך, גמול ההודעה המוקדמת שהוענק לעובד הופחת כך שיתאים לדרישות החוק. שני הצדדים הונחו לשאת בעלויות שלהם, ואישרו את האופי הניואנסי של השמצה הקשורה לתעסוקה בהקשרים דיגיטליים ועבודה.