ע"א 600/89

תקציר

במקרה משפטי זה, ערער המערער, בעל מגרש בנתניה, על תב"ע חדשה, בטענה כי היא פגעה בחלקה שלא בדרך של הפקעה, ותבע פיצויים לפי סעיף 197(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965. הוועדה המקומית לתכנון ובניה נתניה, המשיבה מס' 1, דחתה טענה זו, בתמיכת הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, המשיבה מס' 2. בית המשפט המחוזי דחה את תביעת המערערת, וערעור זה התמקד בנטל ההוכחה ובשלילת פיצויים לפי סעיף 200 לחוק. בית המשפט העליון, שבחן את היחס בין סעיפים 197 ו-200, אישר כי בעוד שסעיף 197 עוסק בנזק שנגרם על ידי תכנית, סעיף 200 מספק אמצעי הגנה לרשויות התכנון אם הנזק אינו עולה על גבולות הסביר. המערערת טענה כי התכנית החדשה צמצמה את השטח הניתן לבנייה והגדילה את הוראות השימוש הציבורי, ובכך פגעה בערך המגרש, אשר איפשר במקור עד 38 יחידות דיור. המומחה מטעם המערערת, מר טיגרמן, טען להפסד של 177,000 דולר בערך הקרקע, והעריך כי מגרשים קטנים יותר מאפשרים כיום פחות יחידות דיור. המשיבים טענו מנגד כי ההשפעה נטו הייתה מזערית והשיפורים התכנוניים דווקא היטיבו עם החלקה. בית המשפט העליון מצא כי המערערת לא הצליחה להוכיח נזק כלכלי משמעותי, שכן הצמצום בשטח הבנייה היה מזערי וקוזז על ידי שיפורים תכנוניים, דבר שהשפיע לחיוב על ערך הקרקע. בית המשפט גם חלק על הנחותיו של מר טיגרמן לגבי מתווה נכסים פוטנציאלי במסגרת התוכנית הקודמת, ומצא אותן בלתי מציאותיות. בפסק הדין הובהר כי קביעת פיצויים לפי סעיף 197 צריכה להתחשב בהשפעה הכוללת על ערך הנכס, לרבות גורמים מיטיבים שהוכנסו בתכניות חדשות, דבר שלא היה קיים בעניינה של המערערת. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ונפסקו הוצאות למשיבה מס' 1.