ה"פ 69794-05-18

תקציר

המבקש ביקש לאכוף התחייבות חוזית נטענת להקנות לו זכויות בלעדיות במקום חניה. לטענתם, תביעתם, שהוגשה למעלה מחמישים שנה לאחר שקמה עילת התביעה, נופלת תחת חריג לתקופת ההתיישנות בת עשרים וחמש השנים לתביעות הקשורות למקרקעין מוסדרים. בית המשפט חלק על כך, בקובעו כי התביעה חסומה בזמן, שכן היא נוגעת לאכיפת התחייבות חוזית להעברת זכות קניינית במקרקעין. בנוסף, למבקשים לא הייתה זכות רשומה במקום החניה והם לא ביקשו לאכוף זכות קיימת, אלא לקבל זכות חדשה. כמו כן, נדחתה גם טענת המבקש לגופה. לקבלן שמכר את החניה למבקשים לא היו זכויות בשטח, שכן הוא היה חלק מהרכוש המשותף ולא ניתן היה למכור אותו ללא הסכמת כל בעלי הדירות, שלא התקבלה. המשיבים, שרכשו את דירותיהם בהסתמך על רישומי הרישום, שהציגו את מקום החניה כרכוש משותף, ייפגעו באופן בלתי הוגן אם תתקבל תביעתו של המבקש. עוד עולה מהתנהלותם של המבקשים לאורך השנים כי הם לא ראו בשטח את רכושם הבלעדי, שכן הם לא תבעו זכויות כלשהן ולא שילמו הוצאות כלשהן בקשר אליו. חוסר הבהירות בחוזה, היעדר דיווח מס על המכירה והעיכוב המשמעותי בהגשת התביעה החלישו עוד יותר את עמדת המבקש. כל היתר שניתן למבקשים להשתמש במקום החניה יכול גם להתבטל בכל עת, שכן הם לא השקיעו בו, והוא נותר חלק מהרכוש המשותף. לבסוף, הורה בית המשפט למבקשים לשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין, ודחה את התביעה במלואה.