ע"פ 2965/13

תקציר

פסק הדין מתייחס למספר ערעורים הנובעים מארבעה תיקים שונים שנידונו בבית המשפט המחוזי בנוגע לעבירות תנועה. הסוגיה המרכזית שעמדה על הפרק הייתה מועד פסילת רישיון הנהיגה של הנאשמים, כאשר בית המשפט המחוזי קבע כי יש לחשב אותו ממועד גזר הדין, לרבות תקופת מאסרם בפועל. עם זאת, שופטי בית המשפט העליון קבעו כי לשונו הברורה של סעיף 42 לפקודת התעבורה קובעת כי תקופת הפסילה אינה צריכה לכלול את תקופת המאסר. הדבר הגיוני, שכן תקופת פסילה ש"נבלעת" בתקופת המאסר אינה משרתת תכלית ואינה עולה בקנה אחד עם כוונת החקיקה. בנוסף, הסכימו השופטים עם ערעורי המדינה בשניים מהמקרים, שבהם סירב בית המשפט המחוזי לחייב את הנאשמים בתשלום פיצויים לנפגעי עבירותיהם. השופטים קבעו את סכומי הפיצויים שישולמו על ידי הנתבעים, תוך התחשבות בנזקיהם ובסבלם של הקורבנות. באחד המקרים לא הורשע הנאשם סלים בעבירות תעבורה, אך רישיון הנהיגה שלו עדיין נפסל לפי סעיף 43 לפקודת התעבורה, המאפשר פעולה זו אם העבירה בוצעה תוך כדי שימוש ברכב או נהיגה בו. השופטים אישרו גם את הקנס הכספי שהוטל על סלים, בהתחשב בחומרת עבירותיו. לבסוף קיבלו השופטים את ערעורי המדינה וקבעו כי תקופת פסילת רישיונות הנהיגה של הנאשמים צריכה להתחיל ביום שחרורם מהכלא, מבלי לספור את תקופת המאסר, ונימקו את החלטתם זו.