דנ"א 2393/12

תקציר

התיק נסוב סביב עתירת המדינה המבקשת דיון נוסף בפסק דין של בית המשפט העליון אשר תמך בערעורו של המשיב על דחיית תביעתו הנזיקית מחמת התיישנות. המשיב, שעלה לישראל מתימן בשנת 1950, טען כי עבר בילדותו הקרנות לגזזת ובהמשך אובחנו אצלו גידולים. בתחילה הוא תבע פיצויים לפי חוק הפיצויים לנפגעי גזזת, אך נדחה. בעקבות פסיקה אחרת בפרשת ראובן, שהדגישה את חובת המדינה ליידע את החולים בהקרנות על הסיכון לסרטן, הוא הגיש תביעה ייצוגית בטענה לרשלנות בכך שלא הזהירה אותו. בית המשפט המחוזי בירושלים דחה את תביעתו פעמיים, בנימוק שתקופת ההתיישנות החלה בשנת 1995, השנה שבה גילה את מחלתו. עם זאת, בית המשפט העליון מצא כי בית המשפט קמא שגה בכך שלא שקל את מועד גילוי הרשלנות – מתן פסק דין ראובן בשנת 2006 – תחת כלל הגילוי המאוחר. בית המשפט הדגיש כי על המדינה, שברשותה מידע חיוני על סיכונים בריאותיים, מוטלת חובה מוגברת ליידע את הנפגעים בהקדם. בית המשפט העליון קבע כי תקופת ההתיישנות החלה כאשר נודע למשיב על רשלנות המדינה, ולא כאשר גילה את מחלתו. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי להמשך הליכים. עתירת המדינה לעיון חוזר נדחתה, בטענה כי פסק הדין אינו קובע פרשנות חדשה לחוק אלא מיישם עקרונות משפטיים קיימים בהתחשב במעמדה ובאחריותה הייחודיים של המדינה. פסק הדין התקבל פה אחד, ואישר כי ההליך עמד בעקרונות ובשיקולים שיפוטיים ראויים.