ע"א 7403-01-11

תקציר

הדיון בבית המשפט נסוב סביב פרשנות המונח "שטח בית" כפי שהוא משמש בחוק, בפרט ביחס לקביעת פיצויים למפונים שבתיהם נפגעו מתכנית ההתנתקות. השאלה היא האם הגדרת "שטח בית" חלה על המסלול הפרטני של חישוב פיצויים, המבוסס על שוויו הריאלי של הנכס, או שמא יש לפרשו אחרת בהקשר זה. בית משפט קמא אימץ פרשנות שכללה תוספת של 15% לשטח הריאלי של הבית, כהגדרת "שטח הבית". אולם בית המשפט העליון, בדעת רוב, ביטל פרשנות זו. נפסק כי המונח "שטח בית" בסעיף השומה הפרטנית בחוק אינו מקביל אוטומטית למונח המוגדר לו, מה גם שהחלת ההגדרה תסתור את תכליתו של הליך השומה הפרטנית. על פי חוק הפרשנות, ניתן להימנע מתחולתו של מונח מוגדר אם יש משהו שאינו מתיישב עם הגדרתו בעניין הנדון. במקרה זה, ההקשר של עניין ההערכה הפרטנית מצביע על כך שיש לפרש את המונח באופן שונה. ההיסטוריה החקיקתית והוראות החוק מלמדות כי הכוונה מעולם לא הייתה לשחרר את חישוב השטח ממגבלות התכנית התכנונית התקפה. לפיכך, קיבל בית המשפט העליון את הערעור וקבע כי יש לחשב את "שטח הבית" במסלול הבודד על בסיס השטח הבנוי בפועל, כל עוד הוא אינו חורג מהשטח המותר של התכנית התכנונית התקפה. החלטה זו מבטיחה כי המפונים יפוצו באופן הוגן בהתאם למסלול ההערכה הפרטנית של החוק.