ע"א 413/79

תקציר

הערעור נדחה מטעמים רבים, תוך התמקדות מרכזית באופי הבלתי צודק של אכיפת החוזה הן על פי עקרונות השוויון והן על פי הוראות חוק ספציפיות. בעוד שחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התש"ל-1970, הקובע כי אסור שאכיפה תהיה בלתי צודקת, לא חל במישרין משום שהחוזה קדם לו, עקרונות היושר עדיין מילאו תפקיד מכריע. באופן היסטורי, לבתי משפט לצדק היה שיקול דעת לשלול אכיפת חוזים כאשר היא תגרום לחוסר הגינות או לעושק. המקרה הביא דוגמאות שבהן האכיפה נדחתה בשל הסברים משפטיים לא מספקים או כאשר צד אחד, בשל מצבו הפגיע, לא הבין את החוזה במלואו, כפי שניתן לראות בפסקי דין קודמים כמו Grealish v. Murphy. עיקרון זה היה רלוונטי כאן משום שהמנוח, שמכר את הקרקע, לא הבין את החוזה במלואו בשל בעיות בריאותיות. בנוסף, אכיפת החוזה נחשבה כבעלת פוטנציאל להחמיר את השפלתו של המנוח. תוקפו של החוזה הוכר, אך בשל נסיבות חוסר ההגינות הוא נקבע כבלתי ניתן לאכיפה. יתר על כן, מאחר שאחד המשבים היה קטין, כל מכירת מקרקעין טעונה אישור בית משפט לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, דבר שניתן היה לשלול בנסיבות העניין. אשר לפיצויים בגין הפרת חוזה, בית המשפט לא מצא כל ראיה לנזק ממשי למערערת, והפיצויים שנקבעו נראו כעונשיים ולא כפיצויים. בסופו של דבר נדחה הערעור, תוך חיוב המערערת בהוצאות המשפט של המשיבים.