ע"פ 2542/19

תקציר

בית המשפט בחן ערעור הנוגע להסגרתו של אדם המבוקש על ידי מדינה אחרת. הערעור נדחה על סמך מספר ממצאים משפטיים. ראשית, בית המשפט אישר כי די בתשתית הראייתית שהוצגה בבקשת ההסגרה כדי להצדיק חקירה נוספת במדינה המבקשת, שכן היא קושרת את המערער לעבירות הנטענות. בית המשפט הבהיר כי הליך ההסגרה אינו שקול למשפט פלילי ואינו קובע אשמה או חפות, אלא רק בוחן האם הראיות מצדיקות המשך הליכים משפטיים במדינה המבקשת. טענת המערער בדבר שיהוי בהגשת בקשת ההסגרה, המהווה לכאורה הפרה של תקנת הציבור, נדחתה, כאשר בית המשפט מצא את לוחות הזמנים סבירים בהתחשב במורכבות הכרוכה בכך. בנוסף, נדחתה טענת המערערת בדבר היעדר הדדיות בין ישראל לגרמניה, שכן בית המשפט הכיר באמנות מבוססות ובשיתוף פעולה משפטי הדדי. עוד טען המערער כי אזרחותו הישראלית ואורח חייו הדתי, העלולים להוביל לפגיעה בגרמניה בשל אנטישמיות, מצדיקים הגנה מיוחדת, אך טענה זו נדחתה על סמך תקדימים משפטיים קודמים שהדגישו יחס שווה ללא הבדל לאום או דת. יתר על כן, נדחו גם החששות כי ההסגרה נעשתה לצורך חקירה ולא לצורך העמדה לדין, כאשר בית המשפט ציין את הכוונה הברורה להעמדה לדין במסגרת בקשת ההסגרה. ככלל, הערעור נדחה, והחלטת בית המשפט קמא נותרה בעינה, תוך שמירה על המחויבות לשיתוף פעולה משפטי בינלאומי ולהסכם ההסגרה בין ישראל לגרמניה.