עת"מ 12022-03-22

תקציר

העותר, דייר מוגן, ביקש לרכוש את הדירה בה הוא מתגורר ממינהל מקרקעי ישראל (רמ"י) מכוח חוק הגנת הדייר. מנהל מקרקעי ישראל סירב לבקשתו, והוא הגיש עתירה לבית המשפט לעניינים מנהליים. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם הדירה היא דיור ציבורי, כפי שטען העותר, או שמא היא בבעלות רמ"י. אילו היה מדובר בדיור ציבורי, היתה לבית המשפט לעניינים מנהליים סמכות לדון בתיק; אחרת, זה לא יהיה. בית המשפט מצא כי הדירה אינה דיור ציבורי וכי העותר לא הוכיח את טענתו כי הוא דייר בדיור הציבורי. לפיכך, דיני הדיור הציבורי לא חלו, ולבית המשפט לעניינים מנהליים לא הייתה סמכות לדון בתיק על סמך טענתו הראשונית של העותר. עם זאת, בית המשפט מצא כי החלטת רמ"י שלא למכור את הדירה לעותרת הייתה בלתי סבירה משום שלא הוסברה דיה, לא שקלה את כל הגורמים הרלוונטיים ולא איזנה ביניהם כראוי. בפרט, מינהל מקרקעי ישראל לא הסביר די הצורך כיצד מכירת הדירה לעותרת תפגע בתכנון עתידי, ואף לא התייחס לטענת העותרת בדבר מדיניות המעודדת מכירת נכסים לדיירים מוגנים. זאת ועוד, דחה בית המשפט את טענות העותרת בדבר אפליה פסולה והבטחה שלטונית. נוכח ליקויים אלה, ביטל בית המשפט את החלטת רמ"י והורה לה לשקול מחדש את בקשת העותרת לרכישה בפטור ממכרז. כמו כן הונחה מנהל מקרקעי ישראל לשקול את השימוש בפועל בקרקע ואת ייעודה בתוכנית המתאר הארצית הרלוונטית. בית המשפט הורה על הוצאות מופחתות ופסק לעותר הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ מהמשיב מס' 2.