ת"א 214213/02

תקציר

התובעת, חברת נדל"ן, תובעת את הנתבעים על סך 35,000 ₪ דמי תיווך בגין מציאת דירה. הנתבעים טוענים כי כבר ראו את הדירה לפני שיצרו קשר עם התובע וכי התובע לא היה מעורב באופן משמעותי כלשהו בעסקה. טענת התובעת מבוססת על התחייבות חתומה של הנתבעים לשלם דמי תיווך, אך נטען כי טופס זה מולא בדיעבד. השופט מצדד בנתבעים, וקובע כי התובע לא הוכיח כי היה זה הגורם היעיל שהוביל לעסקה, וכי הסכם התיווך לא עמד בתנאי החוק. באופן ספציפי, השופט קובע כי דרישות סעיף 9 לחוק המתווכים, המחייב לכלול פרטים מסוימים בהסכם, הן קוגנטיות ולא ניתן להשלים אותן לאחר מעשה. כמו כן, השופטת מקבלת את גרסת הנתבעים לאירועים, לפיה ראו את הדירה טרם פניית התובע וכי התובע לא מילא כל תפקיד במשא ומתן. לפיכך, התביעה לדמי תיווך נדחית, והתובע חויב לשלם לנתבעים הוצאות ודמי שכירות בסך 5,000 ₪ בתוספת מע"מ.