עת"מ 11071-06-19

תקציר

העותרת ביקשה היתר בניה לפי תמ"א 38 לחיזוק מבנה ישן. הוועדה המקומית אישרה את הבקשה אך ועדת הערר צמצמה את היקף הזכויות שניתנו. העותר טען כי ועדת הערר שקלה שיקולים לא ענייניים ולא ערכה בדיקה פרטנית של המבנה, וביקש מבית המשפט לאשר את החלטת הוועדה המקומית. עם זאת, בית המשפט דחה את העתירה לאחר שמצא כי ועדת הערר פעלה במסגרת שיקול דעתה ושקלה את השיקולים הרלוונטיים. בית המשפט הדגיש כי הזכויות מכוח תכנית המתאר הארצית אינן זכויות מוקנות, ולמוסד התכנון שיקול דעת לקבוע את היקף הזכויות שניתנו. החלטת ועדת הערר נמצאה סבירה, בהתחשב בגודל המבנה ובקיבולת התשתיות הקיימות, בתכנון תקף ובתפקידה של תכנית מתאר ארצית בהתחדשות עירונית. בית המשפט הגיע למסקנה כי החלטת הוועדה המקומית לא שקלה את כל הגורמים הרלוונטיים ואישר את החלטת ועדת הערר להפחית את התמריצים. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות העותר בדבר השיקולים ודחה את העתירה, תוך שהוא מורה לעותרים לשלם למשיבים הוצאות בסך 30,000 ₪.