ע"פ 5401/18

תקציר

עניינו של הערעור בבקשתו של המערער לחזור בו מהודאה, בטענה לאי כשירות נפשית לעמוד לדין. בית המשפט בחן את המסגרת המשפטית בנוגע לכשירות, וציין כי הליכים מסתיימים בדרך כלל אם הנאשם נמצא בלתי כשיר נפשית. עם זאת, הראיות הצביעו על כך שבא כוחו הקודם של המערער לא ערער על כשירותו לעמוד לדין במהלך ההליכים בבית המשפט המחוזי. המסמכים הרפואיים שסופקו לא תמכו בטענות על אוזלת יד, שכן הם התייחסו רק להשפעות תרופתיות בנוגע להופעות בבתי משפט, ולא הבינו אישומים משפטיים. בערעור גם לא הוגש תצהיר של באי כוח קודמים, מה שמחליש את הטענה לייצוג לקוי. בית המשפט הוסיף ובחן את רצונו של המערער לחזור בו מהודאתו, המותרת בתנאים מחמירים, בעיקר אם הודאה ניתנה ללא הבנה או רצון חופשי. המערער לא הוכיח די הצורך כי מצבו הנפשי מנע ממנו לממש את הודאתו; בית המשפט הדגיש כי הדבר לא הוכח בראיות. יתר על כן, המשא ומתן להסדר הטיעון היה יסודי, והמערער השתתף בו באופן פעיל, דבר המעיד על מודעות להליך. ניסיונות לאחר גזר הדין לחזור בהם מההודאה נראו כטקטיים להפחתת העונש, ולא כטענות אמיתיות לחפות. חוות הדעת הצביעו על מניפולציה מצד המערער, תוך ערעור הטענות לאי כשירות. משכך, דחה בית המשפט את הערעור, וקבע כי על המערער לרצות את עונשו כפי שהוטל, ואישר את פסק דינו של השופט י' אלרון, שנתמך על ידי השופטים מ' מזוז וא' גרוסקופף.