בע"מ 4495/13

תקציר

התיק סובב סביב סכסוך של בני זוג נשואים בנוגע לבעלות על התמורה ממכירת דירתם. בני הזוג, שנישאו ב-1964 ונולדו להם שלושה ילדים, ניהלו מערכת יחסים סוערת שהתאפיינה בהליכים משפטיים. פסק דין משנת 2003 הורה על פירוק השיתוף בדירתם, אך לא חילק את הנכס. במקום זאת, הצדדים הגיעו לשורה של הסכמות. בשנת 2005 חתם הבעל על מסמך בכתב ידו בו הוא מוותר על זכויותיו בדירה לטובת האישה. לאחר מכן הוגשו תצהירים חתומים המעבירים את זכויות הבעל לאישה ללא פיצוי בשנת 2010. הדירה נרשמה אז על שם האישה ונמכרה לצד שלישי. הבעל תבע מחצית משווי המכירה של הדירה, וטען כי חתם על המסמכים תחת לחץ וכי קיים הסכם בעל פה שהאישה תחזיק עבורו את התמורה בנאמנות. האישה, לעומת זאת, טענה כי חתימת הבעל לא נכפתה וכי ההעברות הסדירו את חובותיו כלפיה. בית המשפט לענייני משפחה ובית המשפט המחוזי פסקו שניהם נגד הבעל, וקבעו כי הוא לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו וכי התנהלותו מעוררת חששות בתחום המדיניות המשפטית. בתי המשפט קבעו כי ההסכמים משנת 2005 ומשנת 2010 הצהירו בבירור על כוונת הצדדים וכי לבעל היו הזדמנויות רבות לאכוף את זכויותיו טרם מכירת הדירה. בבקשת רשות הערעור חזר הבעל על טענותיו אך לא העלה שאלות משפטיות משמעותיות מעבר למחלוקת האישית בין הצדדים. בית המשפט דחה את הבקשה, והסכים עם הערכאות הנמוכות יותר כי הבעל לא הוכיח כוונה לחלוק את התמורה וכי התנהלותו מוטלת בספק מבחינת המדיניות המשפטית. השופט הדגיש כי אל לו לבית המשפט לתמוך בהתנהגות כזו, במיוחד כאשר מדובר בניסיון להתחמק מנושים ולהטעות את רשויות המס. מאחר שלא הוגשה בקשה להוצאות, בית המשפט לא פסק אף אחת מהן.