ע"א 293/72

תקציר

הערעור בפני בית המשפט העליון עוסק בחלוקת נכסיו של אדם שנפטר והאם יש לחלקם על פי חוק הירושה או באמצעות קרן קצבאות שהמנוח תרם לה במהלך חייו. המנוח, ארמנד אביטן, חתם עם אלמנתו על כתובה – חוזה נישואין יהודי – והבטיח לה סכום של 25,000 ל"י עם מותו. המערער, מנהל עיזבון אביטן, פנה לבית המשפט בבקשה להעביר כ-15,000 ל"י מקופת הגמלאות של המשיב, בטענה כי יש להעבירם לאלמנה על פי הכתובה. המשיב סירב בנימוק שכספי הקרן אינם חלק מכלל עזבונו של אביטן כמפורט בסעיף 147 לחוק הירושה. בית המשפט העליון קבע בהסכמה עם המשיב כי הכספים המדוברים אינם חלק מעיזבונו של אביטן ולכן לא ניתן להשתמש בהם לקיום הכתובה. דעת הרוב, שניתנה על ידי השופט עציוני, פירשה את הסעיפים הרלוונטיים בחוק הירושה וקבעה כי כתובתה של האלמנה – זכאותה הכספית מהעיזבון – נגבית מהעיזבון עצמו. מאחר שהכספים בקופת הגמלה הוצאו במפורש מהעיזבון בסעיף 147, לא ניתן היה להשתמש בהם לסיפוק הכתובה. יתר על כן, נציגו האישי של המנוח, לו ניתן היה לשחרר את הכספים על פי תקנון הקרן, היה מנהל העיזבון או היורשים, אך לא האלמנה, שכן היא לא הייתה זכאית לרשת מחוץ לחלקה בעיזבון. דעתו המוסכמת של השופט קיסטר הסכימה כי כספי קרן הגמלה אינם חלק מהעיזבון וכי הכתובה מהווה חוב של העיזבון. השופט לנדוי נתן חוות דעת חולקת, וטען כי יש לראות בכספים חלק מהעיזבון ולהשתמש בהם לקיום הכתובה. פסק הדין דחה את הערעור וחייב כל צד לשאת בהוצאותיו.