ע 129/10

תקציר

רוב השופטים החליטו לקיים את פסק הדין של הנאשם בערכאה נמוכה יותר מחמת הספק הסביר. הכרעת הדין התבססה על התרשמותו הישירה של השופט ממהימנות העדים, ובעיקר מזו של הנאשם והעד המרכזי, סמל עטיה, ומנסיבות חקירותיהם. השופט סבר כי חקירותיהם של השניים היו פגומות ודורסניות, מה שמעלה ספק לגבי מהימנות עדויותיהם. בעוד שהראיות הצביעו על אפשרות תיאורטית להרשעה, התרשמותה של השופטת מהעדים, לרבות חוש מוסרי ואינטואיציה, הובילו אותה לזכות את הנאשם. דעת הרוב כיבדה את שיקול דעתה של השופטת בהערכת הראיות ואת התרשמותה מהעדים, מה גם שממצאי העובדות והמהימנות לא היו בלתי הגיוניים או בלתי נתמכים. מנגד, שופט המיעוט מתח ביקורת על החלטת הרוב, וטען כי קביעותיו של השופט קמא בדבר מהימנות אינן ברורות וחסרות בסיס בחלקן. לדברי שופט המיעוט, היה צריך לתת משקל מלא לאמירותיהם המפלילות של סמל עטיה והנאשם, למרות אי סדרים מסוימים בחקירותיהם. שופט המיעוט סבר כי החלטת הרוב לא הביאה בחשבון את הראיות המכריעות התומכות באמיתות דבריו של עטיה והודאת הנאשם, אשר עלו בקנה אחד עם ראיות אחרות ועם התנהלות העדים במהלך המשפט. עם זאת, דעת שופט המיעוט לא התקבלה, ופסק הדין על כנו.