עפ"ת 36952-03-12

תקציר

המערער במקרה זה ערער על חומרת עונשו בגין הפרת תקנה 313 לתקנות התעבורה, האוסרת הפעלת רכב שמידותיו חורגות מהמפורטות בתקנה. המערער הורשע, על סמך הודאתו, בנהיגה ברכב מקושר מעבר למותר בחוק בשתי הזדמנויות שונות. בית משפט קמא גזר עליו פסילה בפועל מהוצאת רישיון נהיגה למשך חודש וחודשיים על תנאי, וכן קנס בסך 600 ₪. המערער טען, כי היה על בית המשפט לבחון את מעמדו כנהג שכיר, שאין לו שליטה על כלי הרכב בהם הוא מופקד לנהוג ושפרנסתו תלויה ביכולתו לנהוג. עוד טען בא כוח המערערת כי התקנה אינה אפשרית לציבור וכי על המדינה לטפל בבעלי הרכב ולא בנהגים. מנגד, הדגיש המשיב את עברו העשיר של המערער בעבירות תנועה, לרבות ריבוי עבירות תקנה 313, וטען כי העונש שהוטל היה מאוזן וראוי. בית המשפט הכיר בקשיים העומדים בפני נהגים שכירים, אך בסופו של דבר הסכים עם עמדת המשיב. היא קבעה כי לתקנה השלכות בטיחותיות וכי הגיעה העת לאכיפה מחמירה יותר. בית המשפט ציין כי טענת המערערת כי משרד התחבורה מתיר יבוא כלי רכב המובילים להפרות חוק בלתי נמנעות לא הוכחה וכי חוסר היכולת של הציבור לעמוד בתקנה אינו מצדיק הקלות. נוכח העבירות החוזרות ונשנות של המערער והסיכונים הבטיחותיים הכרוכים בכך, הגיע בית המשפט למסקנה כי העונש שהוטל אינו חמור יתר על המידה וכי יש צורך בעונשים כבדים כדי להרתיע מפני הפרות עתידיות. לפיכך, הערעור נדחה, וגזר הדין המקורי נותר בעינו.