ע"א 1099/90

תקציר

פסק הדין של בית המשפט העליון עוסק בתוקפה של צוואה שנכתבה על ידי המנוח, דוד שרעבי, שנפטר בשנת 1988. לשרעבי היו שבעה ילדים, חמישה עם אשתו הראשונה ושניים עם השנייה. המחלוקת התעוררה כאשר בנו, שאול שרוני, מנישואיו הראשונים, ביקש לערוך צוואה מיום 24.8.79, בה הוריש לו את כל רכושו של שרעבי. על צוואה זו ערערו ילדיו האחרים של שרעבי, שטענו כי היא פסולה בשל בעיות כמו פגמים בצורה והשפעה בלתי הוגנת. הוויכוח התמקד בשאלה האם הצוואה עומדת בדרישות הפורמליות של חוק הירושה, הקובע כי צוואה בכתב יד אינה מחייבת חתימת עדים אם היא כתובה, מתוארכת וחתומה כולה על ידי המצווה. למרות שהצוואה נחתמה באופן לא מושלם על ידי עדים, בית המשפט מצא די ראיות כדי לאשר את אמיתותה, מה שמאפשר אותה לפי סעיף 25 לחוק, המקיים צוואה אמיתית למרות פגמים צורניים כאשר אין ספק לגבי אמיתותה. פסק הדין דחה את טענות המערערים בדבר השפעה בלתי הוגנת, וקבע כי עצם העובדה ששאול היה היורש היחיד אינה מספיקה כדי להניח השפעה בלתי הוגנת, במיוחד נוכח היחסים הקרובים בינו לבין המנוח. בית המשפט הדגיש את החשיבות של כיבוד הכוונות האמיתיות המובעות בצוואה, ולאפשר קיום רצונות כאלה גם אם הם חורגים מדיני חלוקת הירושה הרגילים. עוד טענו המערערים כי מעורבותו של שאול בעריכת הצוואה פוסלת אותה; עם זאת, טענה זו נדחתה מאחר שלא היו ראיות לכך שהוא השתתף בניסוח הצוואה או נכח בעת חתימתה. פסק הדין אישר את הצוואה, אישר את רצונו של המנוח, והורה למערערים לכסות את הוצאות המשפט של המשיב.