ת"פ 29471-05-21

תקציר

השופט קבע כי פרקליטות מחוז דרום פעלה בסבירות ובמסגרת סמכותה כאשר החליטה להגיש כתב אישום נגד הנאשמים ללא שימוע, כפי שמתיר סעיף 60א(ה) לחוק סדר הדין הפלילי. הנימוקים להחלטה זו, לרבות פקיעת תנאי השחרור של חלק מהנאשמים והצורך לשמור על תנאים אלה עבור כלל הנאשמים, נמצאו סבירים ומומשו כראוי. עוד הדגישה השופטת כי זכות השימוע אינה מוחלטת וניתן לאזן בינה לבין אינטרסים ציבוריים, שעניינם במקרה זה פקיעת תנאי השחרור והצורך לעמוד בהם. השופטת דחתה גם את הטענות בדבר הפרת חובת יידוע הנאשמים, וציינה כי חובה זו קמה רק לאחר סיום החקירה, שטרם התקיימה. הם גם הצדיקו את החלטת פרקליט המחוז בכך שציינו את ההיקף והמורכבות הגדולים של התיק, שכלל 16 נאשמים, 19 אישומים ו-383 עדים. השופט קיבל את הטענה כי דיון שנערך לאחר הגשת כתב האישום היה סביר וראוי בנסיבות העניין, מה גם שכתב האישום עצמו שימש כהודעה על קבלת חומר חקירה. השופט התייחס לפקיעת תנאי השחרור כעילה מוצדקת להגשת כתב אישום ללא שימוע, כמפורט בסעיף 30 להנחיית פרקליטות המדינה 14.21. מאחר שלא ניתן היה להאריך את התנאים, לא היה צורך לפנות לבא כוח הנאשמים. השופטת גם דחתה את הטענות לפיהן הודעה שנמסרה לבית המשפט המחוזי בדבר אי יכולת סבירה להגיש כתב אישום עד מועד מסוים מטעה, וכינתה את הטענות בלתי הגיוניות וחסרות תימוכין. בסופו של דבר קבע השופט כי לא הייתה פגיעה בזכויות הנאשמים וכי החלטת פרקליט המחוז התקבלה כדין, ובכך דחה את הטענות המקדמיות והבקשות לביטול כתב האישום. השופט הדגיש כי הסנקציה של ביטול כתב אישום צריכה להיות שמורה למקרים חריגים וכי שימוע שנערך לאחר הגשת כתב האישום יכול לרפא פגמים פוטנציאליים. לפיכך נדחו הטענות המקדמיות והעתירות לביטול כתב האישום.