ת"א 2580-06-11

תקציר

הסכם הפשרה שנערך בין התובעת, מנורה חברה לביטוח, לבין הצדדים השלישיים שבבעלותם מוסך וחברה להשכרת רכב, כלל הסכם פרוצדורלי שהגביל את היקף הדיון. מנורה טענה כי השימוש שעשה התובע ברכב בעת התאונה לא היה מכוסה בפוליסה משום שהיה מבוסס על חוזה שכירות. חברת הביטוח לא הצליחה להוכיח טענה זו, ונמצא כי הסוכן שהנפיק את הפוליסה למוסך ידע כי כלי הרכב משמשים כמחליפים ובכל זאת בחר לבטח אותם בפוליסה רגילה. חברת הביטוח גם לא הודיעה ללקוחותיה על העמדה לפיה יש לבטח רכב חלופי כרכב שכור, למרות שהייתה מודעת לנוהג של אספקת רכב חלופי. הנסיבות הצביעו על כך שהלקוחות לא היו מודעים לכך שעשויה להיות פרשנות לכך שרכב שכור כולל רכב חלופי. לפיכך, חברת הביטוח לא הייתה פטורה מאחריותה. השופטת גם ציינה בקצרה כי יש לסווג רכב חלופי כהלוואה ולא כהשכרה, שכן אין מדובר בתמורה ממשית. משכך, הייתה מנורה חייבת בתשלום הפיצוי המוסכם לתובע. כמו כן, נדרשה חברת הביטוח לכסות את הוצאות התובע ושכר טרחת עורך דין, שהסתכמו בכ-40,000 ₪ כולל מע"מ, שישולמו הן לקרנית והן לצד השלישי.