ע"פ 15593-05-12

תקציר

הערעור מבקש לבטל את זיכויים של שני משיבים שהואשמו בהפרת חובת הזהירות כלפי אדם פגיע וגרימת פציעתה. בית משפט קמא מצא כי המערער לא הצליח להוכיח את אשמת המשיבים מעבר לספק סביר. הערעור מערער בעיקר על ממצאיו העובדתיים של בית משפט קמא, ובפרט על קביעתו כי עד התביעה העיקרי לא היה אמין. עם זאת, ערכאת הערעור, המונחית על ידי עקרון אי-ההתערבות בקביעות עובדתיות, מאשרת את הערכתו של בית משפט קמא בדבר מהימנות העדים. עוד טוענת המערערת כי המשיבים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי המנוח. עם זאת, בית המשפט מוצא כי המערערת לא הביאה ראיות מספקות לחובות ולסטנדרטים הספציפיים של זהירות המצופים מהמשיבים, ואף לא הצליחה להוכיח כי המחדלים הנטענים תרמו לפגיעה. באשר למשיבה מס' 1 מציין בית המשפט כי גרסתה לאירועים התקבלה על ידי בית משפט קמא, דבר היוצר ספק סביר בדבר ידיעתה על המצב. לגבי המשיב מס' 2 מוצא בית המשפט כי המערער לא הצליח לבסס חובה משפטית שתגרור אחריות פלילית. התנהלות בתי האבות מצוינת כבלתי מספקת, אך התמונה העובדתית המוצגת אינה שלמה. לפיכך, הערעור נדחה, וזיכוי המשיבים מתקבל, כאשר פסק הדין מועבר לעיון המפקח על המעונות.