ת"א 34595-01-24

תקציר

התובעים, יורשי משפחה שבבעלותה לכאורה שטחים נרחבים, תבעו את הנתבעים, את מדינת ישראל ואת רשות מקרקעי ישראל, להכרה בזכויותיהם בקרקע. התובעים ביססו את תביעתם על מסמכים מהתקופה העות'מאנית וטענו כי הקרקע נרשמה שלא כדין על שם המדינה במהלך הליך הסדר מקרקעין שהתקיים לפני עשרות שנים. הנתבעים ביקשו לדחות את התביעה, בין היתר בטענה כי תביעת התובעים נדחית על הסף. בית המשפט הסכים עם הנתבעים כי התביעה אכן התיישנה. בית המשפט קבע כי התובעים לא הוכיחו את זכותם לעמוד ולא זיהו את הקרקע המדוברת באופן הנדרש. עם זאת, בית המשפט לא היה דוחה את התביעה בעילות אלה, אלמלא העובדה שהוגשה מעבר לתקופות ההתיישנות החלות. בית המשפט דן בהרחבה בסוגיית תקופת ההתיישנות הרלוונטית, והגיע למסקנה כי התביעה, המערערת על רישום המקרקעין בעקבות הליך הפשרה, כפופה לתקופת התיישנות של שבע שנים. בית המשפט ציין כי כל תביעה על הקרקע הייתה צריכה להיות מוגשת בתוך שבע שנים מסיום הליך הפשרה, שהסתיים לפני עשרות שנים. עוד טענו התובעים כי תביעתם מבוססת על השתלטות שלא כדין על הקרקע על ידי האפוטרופוס לנכסי נפקדים, שלטענתם לא חלה עליה תקופת התיישנות כלשהי. בית המשפט דחה טענה זו, בקובעו כי תקופת ההתיישנות החלה על תביעה כזו קבועה בחוק נכסי נפקדים (פיצויים), שתוקפו פג לפני עשרות שנים. לבסוף, התייחס בית המשפט בקצרה לטענת התובעים כי נמנע מהם במרמה לגלות את עילת תביעתם, וקבע כי היא חסרת שחר. מאחר שהתביעה נדחתה על הסף, הורה בית המשפט על דחייתה וקבע כי על התובעים לשלם לנתבעים הוצאות בסך של 30,000 ₪.