עת"מ 3406-11-18

תקציר

ניתוח משפטי: א. עקרונות הסמכות המהותית והשלכותיה החלטת בית המשפט מדגישה עיקרון יסוד במשפט המנהלי: סמכות השיפוט נקבעת בחוק, ובהיעדר סמכות משפטית מפורשת בתי המשפט אינם יכולים ליטול לעצמם סמכות שיפוט בעניינים מסוימים. כאן, בית המשפט מגיע למסקנה כי אין לו סמכות עניינית לדון במכרזים הקשורים לתאגידי מים וביוב בשל היעדר גורמים משפטיים רלוונטיים. העיקרון המשפטי המרכזי הוא שסמכות שיפוט חייבת להיות מוקנית על ידי חקיקה ספציפית, וללא הוראת חקיקה כזו, בית המשפט אינו יכול לדון בסכסוכים הנוגעים למכרזים של תאגידים מקומיים. II. השפעת תיקון מס' 14 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992 בית המשפט מסתמך על כך שתיקון מס' 14 לחוק חובת המכרזים טרם נכנס לתוקף, כפי שהובהר בעת"מ 8146/08. נראה כי תיקון זה הוא חידוש משפטי קריטי שיכלול במפורש תאגידים מקומיים במסגרת חוק חובת המכרזים, ובכך ירחיב את סמכות השיפוט של בתי המשפט לעניינים מנהליים במכרזים מסוג זה. בית המשפט מדגיש כי בסביבה הסטטוטורית הנוכחית, החוק מוציא במפורש תאגידים מקומיים מסמכותם לפי סעיף 2 לחוק חובת המכרזים והתוספת הראשונה לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים. III. טיעון לגבי סעיף 9.2.6 וסמכות לא חוקית הסתמכותה של העותרת על סעיף 9.2.6 לנוהל הסדרת החברות העירוניות של משרד הפנים מוכרת אך נדחית כבסיס לסמכות. בית המשפט מבהיר כי סמכות שיפוט מנהלית יכולה להיקבע רק אם היא מוקנית בחוק ולא בהוראות רגולטוריות, גם אם הן מצביעות על כך שתאגידים מקומיים צריכים לנקוט במכרזים דומים לרשויות המקומיות. הדבר משקף חידוש משפטי המדגיש הקפדה על היקף החוק והימנעות מסמכות שיפוטית מרחיבה המבוססת על רגולציה מנהלית בלבד. IV. תקדימים המאשרים מחדש את מגבלות השיפוט בית המשפט מפנה למספר פסקי דין קודמים (מקרים מ-2016, 2018, 2011, 2014) בהם נדחו עתירות נגד מכרזים של תאגידים מקומיים בטענה שלבית המשפט לעניינים מנהליים אין סמכות. עקביות זו מחזקת את העיקרון המשפטי לפיו לא ניתן להניח סמכות שיפוט על מכרזים של תאגידים מקומיים, במיוחד כאלה שטרם כוסו בתיקונים או בהוראות חקיקה ספציפיות. 5. דחיית סעיף 79 לחוק בתי המשפט בית המשפט מציין במפורש כי לא מצא עילה להיזקק לסעיף 79 לחוק בתי המשפט, המאפשר לבתי המשפט להרחיב את סמכות השיפוט בנסיבות מסוימות. הנימוק הוא שהעותר לא ביקש הארכה כזו, ומבחינה משפטית, כל הארכה כזו תחייב הגשת תביעה רשמית לבתי המשפט האזרחיים, מנומקת כראוי ובשכר הטרחה הנדרש. זה מדגיש את האילוצים הפרוצדורליים והשיפוטיים המונעים מבתי המשפט ליטול סמכות שיפוט בהיעדר צעדים משפטיים ופרוצדורליים מתאימים. VI. סיכום ועקרונות משפטיים דחיית העתירה והבקשה לסעד זמני על ידי בית המשפט נשענת על עקרונות משפטיים מרכזיים: - סמכות השיפוט חייבת להיות קבועה במפורש בחוק; הוראות רגולטוריות כלליות אינן יכולות ליצור סמכות שיפוטית. - תיקוני חקיקה תלויים ועומדים, כגון תיקון מס' 14, חיוניים להרחבת סמכות השיפוט של בתי המשפט המנהליים בעניינים הקשורים לתאגידים מקומיים. - תקדימים קובעים עמדה שיפוטית עקבית בנוגע למגבלות השיפוט על מכרזים בהם מעורבים תאגידים מקומיים. - תועלת שיפוטית או תקנה מנהלית אינם יכולים להחליף סמכות סטטוטורית. חדשנות משפטית מוכרת: - ההחלטה מחזקת את גישת הפרשנות הסטטוטורית המחמירה, המאשרת כי בתי המשפט לא ירחיבו את סמכות השיפוט מעבר למה שהוענק בחוק, גם כאשר התקנות המנהליות מצביעות אחרת, אלא אם כן נתמך במפורש בחוק או תיקוני חקיקה תלויים ועומדים. - מושם דגש על ציות פרוצדורלי והצורך בהליכים בבית משפט אזרחי כאשר סמכות השיפוט אינה ברורה או נעדרת, המשקפת חידוש משפטי בשמירה על גבולות שיפוט ברורים ומשמעת פרוצדורלית. לסיכום, העקרונות והחידושים המשפטיים במקרה זה מדגישים את חשיבותה של הסמכות הסטטוטורית לסמכות השיפוט, מגבילים את הרחבת הסמכות השיפוטית באמצעות תקנות מנהליות, ומכירים בתפקידם של תיקוני חקיקה בעיצוב היקף הסמכות השיפוטית על מכרזים בהם מעורבים תאגידים מקומיים.