ת"א 4488-06-21

תקציר

התיק סובב סביב מחלוקת הנוגעת לתקנות החניה והקמת חניון ציבורי. התובע, שהיה בעל אולם אירועים, שילם כופר חניה לעירייה הנתבעת בשנת 1994 במקום לבנות חניות בשטחו. השאלה שעמדה על הפרק הייתה האם הנתבעת לא עמדה בהתחייבותה להקים חניון ציבורי ואם כן, מתי החלה תקופת ההתיישנות על התובע לנקוט בהליכים משפטיים נגד הנתבע. בית המשפט בחן את הדינים החלים, לרבות חוק ההתיישנות, חוק החוזים וחוק הנאמנות, ומצא כי עילת התביעה קמה כאשר התגבשו העובדות המהותיות, ונודע לתובע על עילת התביעה, שהייתה בשנת 2002 או בשנת 2004. השופטת הסכימה עם טענת הנתבעת כי הזמן הסביר להקמת החניון היה 10 שנים מהוצאת היתר הבנייה, כאמור בתקנה המתוקנת. עוד קבע בית המשפט כי מערכת היחסים בין הצדדים אינה מערכת יחסים של אמון וכי לא ניתן לממש את זכויותיו של התובע תחת איום בכוחו השלטוני של הנתבע. משכך, קבעה השופטת כי התביעה נדחית בזמן, שכן חלפו למעלה משבע שנים מאז קמה עילת התביעה, וטיעוני התובע להשעיית תקופת ההתיישנות לא היו משכנעים. בסופו של דבר, השופט הורה לדחות את התביעה והחליט שלא לגבות הוצאות, ונתן את פסק הדין ב-17 במאי 2023.