עת"מ 60121-01-18

תקציר

העותרת במקרה זה מבקשת לזכות בהכרה כ"דיירת ממשיכת" בדירת דיור ציבורי בעקבות עזיבת אמם, הדייר החוזי, למוסד סיעודי. על פי חוק הדיור הציבורי, דייר ממשיך חייב היה להתגורר עם הזכאי (במקרה זה, אמו של העותר) בדירה הציבורית לפחות שלוש שנים לפני עזיבתו כדי להיות זכאי למעמד. על העותר מוטל נטל ההוכחה להוכיח מגורים רצופים אלה. המשיב, לעומת זאת, הציג דו"חות מעגליים – להם ניתן משקל ראייתי רב – מהם עולה כי העותרת לא התגוררה עם אמם ברציפות במשך שלוש השנים הנדרשות. תחת זאת, מהדו"חות עולה כי העותר התגורר לסירוגין בדירה, וכן התגורר בדירה אחרת בבעלות הוריו. יתר על כן, מהימנותה של העותרת מוטלת בספק בשל הימנעותה מלגלות את עזיבתה של אמם למוסד סיעודי במשך חמש שנים, וכן בשל חוסר עקביות ברישומי כתובתה. העותר הציג ראיות נוספות, לרבות תצהירי שכנים ותצלומים, אך אלה נמצאו כלליות ולא מחייבות, ועל כן ניתן להן משקל נמוך. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי העותר לא עמד בקריטריונים להכרה בו כדייר ממשיך ודחה את העתירה.