ת"א 153/04

תקציר

התובע, שנורה על ידי חייל ונפצע קשה, תבע פיצויים בגין פיצויים מהחייל, מהשוטר שרדף אחריו וממדינת ישראל. האירוע התרחש כאשר שוטר הציב מחסום במסגרת ביקורו של ראש הממשלה בהר הזיתים בירושלים. התובע, שנהג בקורקינט, נמלט מהמקום לאחר שהשוטר ביקש ממנו תעודת זהות, שכן הוא נפסל מנהיגה ולא היה לו רישיון. השוטר רדף אחריו ובמהלך המרדף התנגד התובע למעצר, תקף את השוטר וריסס אותו בגז מדמיע. השוטר צעק לעזרה וחייל שעבר במקום ירה בתובע. בית המשפט פסק לטובת הנאשמים, והגיע למסקנה כי השימוש שעשה החייל בכוח היה סביר בהתחשב בנסיבות. התנהגותו של התובע, שכללה התנגדות למעצר ותקיפת השוטר, יחד עם החשש הביטחוני המוגבר בירושלים באותה עת, הביאו את בית המשפט להאמין כי החייל באמת חשב שהתובע הוא מחבל. כמו כן, בית המשפט קיבל את גרסת הנתבעים לאירועים על פני זו של התובע, וקבע כי הוא נמלט משום שלא היה לו רישיון והתנגד למעצר. עוד ציין בית המשפט כי הודעתו של התובע במשטרה זמן קצר לאחר האירוע תומכת בגרסת הנתבעים. בנוסף, קבע בית המשפט כי נטל ההוכחה אינו עובר לנתבעים לפי סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין, שכן התובע היה מודע לנסיבות שהובילו לפציעתו והציג גרסה מפורטת של האירועים. עוד קבע בית המשפט כי הימנעותו של החייל מלהזהיר את התובע טרם שירה בו אינה מהווה חריגה מהוראות הפתיחה באש או הפרת חובת הזהירות, נוכח דחיפות המצב. התביעה נדחתה כנגד כל הנתבעים, ולא נפסקו לנתבעים הוצאות או שכר טרחת עורך דין, בהתחשב בנזקי הגוף החמורים של התובע.