ע"ע 1162/01

תקציר

התיק מתמקד בשאלה האם יש לסווג את מר סמי בן חמו, שעבד במשך 16 שנה במכון לפריון העבודה והייצור, כ"עובד" או כ"נותן שירותים עצמאי". בן חמו, שנשכר תחילה כנותן שירותים, ביקש להיות מוכר כעובד כדי לתבוע הטבות כגון פיצויי פיטורים וזכויות עובדים אחרות. בית הדין האזורי דחה טענה זו, ותמך בטענה כי הוא היה נותן שירותים עצמאי, בין היתר על סמך הפעלתו המקבילה של עסק פרטי. עם זאת, הוגש ערעור על פסק הדין, בנימוק של השתלבותו בתפקידיו הרגילים של המכון, הסתמכותו על הכנסותיו ופיקוח של מנהליו, שהצביעו על יחסי עובד-מעביד מהותיים. אף על פי שניהל עסק נפרד, נטען כי עסק זה שונה מתפקידו במכון. בית המשפט העליון הכיר בכך שהתקשרות כפולה זו יכולה להתקיים, תוך שהוא חולק על מסקנת הערכאה הנמוכה יותר ומדגיש את יחסו הדומה של המכון לנותני שירותים ועובדי מדינה, דבר המצביע על אילוצים תקציביים ועל היעדר בחירה אמיתית עבור בן-חמו בעת העסקתו. למרות שקבע כי התנהלותו נעדרת תום לב, נוכח קבלתו על עצמו את תפקיד נותן השירות בתחילה, הכיר בית הדין במאפייני העובד המהותיים במהלך כהונתו. התיק הוחזר לבית המשפט קמא על מנת שיבחן מחדש את התביעות לפיצוי כספי וזכויות, לרבות תביעתו הנגדית של המכון בדבר אי איזון בשכר. עם זאת, בית המשפט הגיע למסקנה כי בן חמו אינו זכאי להיות עובד מדינה קבוע על פי חוק שירות המדינה בשל אי התאמות פרוצדורליות והבסיס החוזי המקורי שלו. פסק הדין הסופי העדיף חלקית את בן חמו, הכיר בו כשכיר, ביטל את החלטת בית הדין האזורי המקורית ופסק לו הוצאות משפט.