ע"א 4630/04

תקציר

במקרה דנן, החליט בית המשפט כי יש לקבל את ערעורו של המערער באופן חלקי, ואילו הערעור שכנגד לא יתקבל. ההחלטה נסובה סביב פרשנות סעיפי חוזה וחישוב הפיצוי המוסכם בעקבות הפרה. על פי הדין הישראלי, יש לפרש חוזה על בסיס אומד דעתם של הצדדים, לרבות תכליות סובייקטיביות ואובייקטיביות. במקרה זה, בית המשפט בחן את הסעיפים הנוגעים לפיצוי במקרה של הפרה, וקבע כי הן השבה מוסכמת והן פיצוי מוסכם יכולים לדור בכפיפה אחת ללא חפיפה. לגופו של עניין, סעיף 23(ב) לחוזה הצביע על זכאותו של המוכר לעכב פיצוי מוסכם של חמישית מערך הנכס בעת ביטולו עקב הפרתו, אשר בית המשפט המחוזי העריך ב-440,000 דולר בהתבסס על הערכה, ללא עוררין על ידי חוות דעת נגדית כלשהי. בבחינת הפיצוי המוסכם, בחן בית המשפט האם הוא היה בלתי מידתי באופן בלתי סביר ביחס לנזקים הצפויים בעת כריתת החוזה, שכן החוק מאפשר הפחתת פיצוי אם סבר כך. בית המשפט מצא כי פיצוי מוסכם של 46% אינו סביר והעריך אותו כשני מרכיבים: השבת שווי המכירה של הנכס בעת ביטול והפחתה של 20% לפיצוי מוסכם. בסופו של דבר, החליט בית המשפט להפחית את הפיצוי המוסכם ל-10% מערכו המקורי של הנכס, ובכך תיקן את הסכום שחב המשיב למערערת ל-660,000$, תוך שהוא מציין כי בית המשפט הקודם טעה בחישוב של 100,000$. בית המשפט דחה גם את הערעור שכנגד, שטען לפרשנות שונה של "מחיר המכירה", כמופרכת. כתוצאה מכך, תקבל המערערת סכומים נוספים והחזר שכר טרחת עורך דין, המחזקים את תנאי החוזה הראשוניים למעט התאמת הפיצויים.