ע"א 156/82

תקציר

עניינו של בית המשפט העליון בחוזה בין המערערת (המוכרת) לבין המשיב מס' 1 (הקונה) למכירת מקרקעין. לאחר שהנכס נרשם על שם הקונה ומשכנתא לטובת המוכר, ביטל המוכר את החוזה עקב הפרה ותבע את השבת הנכס. בית המשפט המחוזי פסק נגד השבה בגין עסקאות נדל"ן שהסתיימו ברישום. בערעור בחן בית המשפט העליון האם ההשבה היא בת קיימא בנסיבות כאלה. השופט ש' נתניהו הסביר כי השבה היא אמנם סעד פוטנציאלי, אך אין בכוונתה לערער על נכונותו הראשונית של הרישום, אלא לטפל בהפרות שלאחר הרישום. בית המשפט הגיע למסקנה כי זכות ההשבה על פי דיני החוזים היא דיספוזיטיבית, ומאפשרת לצדדים לקבוע סעדים שונים, ויעידו על כך הסכמתם לרשום ולמשכן את הנכס. בית המשפט ציין כי אכיפה ופיצוי כספי הם הסעדים המוסכמים, ולא השבה. המשנה לנשיאה מ' בן-פורת הדגישה כי הן הרישום והן המשכנתא מרמזים על כך שהמוכר הסכים שלא לבקש השבה בעין. השופט מ' אלון הסכים לכך, והתמקד בפעולות הרישום והמשכנתא כדי לאשר כי המערערת מחויבת על פי ההסכם המשתמע לתבוע פיצוי או שווי תמורה ולא השבה, שכן סעדים כפולים בגין אותו נזק אינם נתמכים. הערעור נדחה, תוך שבית המשפט הכיר בכך שהסעד שבחרה המערערת מתיישב עם כוונתו הסופית של ההסכם החוזי.