עת"מ 38590-02-16

תקציר

העותרים ביקשו לערער על החלטת הוועדה המחוזית לסרב לאפשר להם להשתמש במתחם שלהם למטרות מסחריות. הוועדה המחוזית קבעה כי יש לדחות את הבקשה לשימוש חורג בנימוק כי: (1) היתרי הבנייה למתחם היו בלתי חוקיים; (2) אף אילו היו ההיתרים חוקיים, לא היה מאושר השימוש המבוקש כיוון שאינו תואם את התכנית התקפה, את מסמך התכנון או את הייעוד החקלאי של הקרקע; (3) הבקשה היוותה חריגה משמעותית; (4) הרכב חברי הוועדה המחוזית היה ראוי. העותרים הורשעו בהליך פלילי בעבירות בנייה ושימוש בקרקע הנוגעות למתחם. בתי המשפט, לרבות בית המשפט המחוזי ובית המשפט לערעורים, הוציאו פסקי דין נחרצים המאשרים את אי-חוקיותם של ההיתרים והשימוש בהם, ומורים על הריסתם אלא אם יותאמו לתכנית שתאפשר זאת. על העותרים נגזרו גם קנס וצו הפסקת שימוש למתחם. גם הרשויות המנהליות, ובהן הוועדה המחוזית והמועצה הארצית, החליטו כי הכרזת הקרקע כקרקע חקלאית תעמוד. בית המשפט קבע כי החלטת הוועדה המחוזית הייתה סבירה וחוקית. היא התבססה על מספר שיקולים תקפים, ובהם אי חוקיות הבנייה והשימוש, אי התאמת השימוש המבוקש למסמך התכנון ולתכנית תקפה, והיעדר אופק תכנוני. בית המשפט מצא כי טענות העותרים כי יש להתחשב במצב הבלתי חוקי, וכי הוועדה המקומית היא הסמכות המתאימה לדון בבקשה, אינן נכונות. יתר על כן, בית המשפט מצא כי החלטת הוועדה המחוזית בדבר החריגה המשמעותית הייתה סבירה, וכי הרכב הוועדה המחוזית היה ראוי. לפיכך נדחתה העתירה, והעותרים חויבו בהוצאות.