ע"א 8854/06

תקציר

במוקד פסק הדין נסובה מחלוקת בין עורכי דין (עו"ד קורפו ועו"ד ברוכין) לבין משיב (סורוצקין) שהיה מעורב בפרויקט בנייה סמוך לירושלים. בתחילה העסיק סורוצקין את עורכי הדין בהסכמים שנועדו להשיג את האישורים הדרושים לפרויקט. הסכם ראשון בשנת 1989 הוחלף על ידי הסכם שני בשנת 1993, שהתמקד בהמשך העבודה המשפטית הדרושה לשינוי ייעוד ואישורי בנייה. למרות מאמציהם, לאחר אישור ראשוני בשנת 1994, ביטל סורוצקין את ההסכם, לכאורה בשל דרישת הקבלן ל"שולחן נקי" ללא קשר משפטי לעורכי הדין. עורכי הדין תבעו שכר טרחה על בסיס ההסכמים, בטענה כי הפיטורים נעשו בחוסר תום לב ופגעו בחובת הייצוג שלהם. בית המשפט המחוזי בירושלים קבע תחילה כי תוקפם של ההסכמים פג כדין, אך אישר את זכאותם לשכר טרחה חלקי של 25 אלף דולר לעורכי הדין. המערערים ערערו, ביקשו פיצוי צפוי, והצביעו על ההתחייבות וההתקדמות שנעשו בשלבי ההליך המשפטי. בית משפט קמא, בהתייחסו לפסק דין ביניש-עדיאל, לא מצא זכאות לפיצוי צפוי בשל טיב יחסי עורך דין-לקוח המבוססים על אמון. עם זאת, ערכאת הערעור חלקה על בקשתו המלאה של בית משפט קמא, תוך הדגשת הפסקת תום הלב מצדו של סורוצקין, שלא אפשרה פיצוי על סמך שירותים שהושלמו בלבד. הערעור הביא להכרה בטענת עורכי הדין להפרה, מה שאפשר להם בסופו של דבר לתבוע פיצוי יחסי להצלחת הפרויקט. בנוסף, הם היו זכאים לעמלות שנפסקו מוקדם יותר והותאמו כעת לכלול ריבית ממועד ההפרה. ככלל, המקרה מדגיש את המורכבות של התחייבויות חוזיות בין עורך דין ללקוח ושיקולים אתיים בתחום הנדל"ן והתקשרויות משפטיות.