המ"ש 3120-11-22

תקציר

בית המשפט קבע כי בקשת המבקש להארכת משפט חרגה מהמועד הקבוע בחוק, והמבקש לא סיפק כל נימוק משכנע לעיכוב. על פי החוק, על בית המשפט לקבוע תחילה האם הבקשה המאוחרת נבעה מסיבות שאינן בשליטת המבקש. מאחר שלא ניתנה נימוק כזה, ובהתחשב בכך שהמבקש היה מודע לאישום התלוי ועומד, בחן בית המשפט האם היענות לבקשה תגרום לעיוות דין. המבקש לא הביא כל ראיה או נימוק לתמיכה בטענה זו. השופט התייחס למספר פסקי דין קודמים שאישרו את עקרון הסופיות במקרים דומים, בהם המבקשים לא הצליחו להסביר את העיכובים בהגשת בקשות להארכת משפט. יתר על כן, בית המשפט הדגיש כי תשלום הקנס הכרוך בדו"ח שקול להרשעה וכי המבקש לא הוכיח כי השארת ההרשעה על כנה תגרום לעיוות דין. ההכחשה התבססה גם על כך שטענת המבקש בדבר תשלום שגוי מצד בת זוגו הייתה טענה שכיחה ולא הייתה עילה מספקת להארכת מועד המשפט. משכך, הבקשה נדחתה, וההרשעה הקיימת נותרה בעינה, ללא זכות ערעור. החלטה זו התקבלה בהתאם לפסיקה קודמת ולהוראות חוק סדר הדין הפלילי.