על"ע 9846/03

תקציר

ערעור הוגש על ידי אדם שבקשת החברות שלו ללשכת עורכי הדין נדחתה. המערער הגיש בקשה להירשם כמתמחה ולאחר מכן כחבר בלשכה, ובשתי הפעמים הגיש תצהיר אשר השמיט פרטים שביקש הלשכה. כתב אישום בגין גניבת כרטיס אשראי היה תלוי ועומד נגד המערער באותה עת, עליו לא הצהיר בתצהירים. המערער הורשע בסופו של דבר בעבירה, אך זוכה מאוחר יותר בערעור. לשכת עורכי הדין פתחה בהליכים להוצאת המערער משורותיה, בטענה כי רישומו הושג במרמה, שכן הוא נמנע מלהצהיר על כתב האישום התלוי ועומד. בית הדין המשמעתי המחוזי הסכים עם טענות לשכת עורכי הדין וביטל את חברותו של המערער. בעקבות זיכויו בתיק הפלילי ערער המערער על החלטת בית הדין המשמעתי, אך מאוחר יותר משך את ערעורו לאחר שלשכת עורכי הדין הודיעה כי תדון בבקשה חדשה ממנו. לאחר מכן הגיש המערער בקשה חוזרת, אך נדחתה שוב על ידי הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין, אשר החליט כי אינו כשיר להיות עורך דין ויכול להגיש בקשה חוזרת עשר שנים לאחר בקשתו הראשונה. המערער טען, כי ללשכת עורכי הדין לא הייתה סמכות לבקש פרטים על כתב אישום תלוי ועומד, וכי זיכויו שולל את הצורך להצהיר על כתב האישום הקודם. בית המשפט דחה טענות אלה, בקובעו כי ללשכת עורכי הדין סמכות לבקש מידע כאמור וכי זיכוי אינו מבטל את עובדת כתב האישום. למרות שבית המשפט קיבל את חומרת החלטת הוועדה, הוא קבע כי לשכת עורכי הדין יכולה לנקוט עמדה מחמירה יותר ביחס לבקשות הונאה, וצמצם את משך הזמן שהיה על המערער להמתין בטרם הגיש בקשה חוזרת לתשע שנים. השופט א' רובינשטיין היה שותף למסקנות המשפטיות אליהן הגיעה השופטת נאור, אך הביע אי נוחות מזכותו של המערער לשימוע הוגן, שכן ההחלטה הכפילה את הזמן שהיה על המערער להמתין מההחלטה הקודמת. עם זאת, מאחר שהמערער ויתר על טענותיו בדבר זכות השימוע, הסכים רובינשטיין עם פסק הדין.