ע"א 419/71

תקציר

פסק הדין במקרה זה עוסק במחלוקת על נזקי מטען ותחולת התיישנות. המערערת, חברת ביטוח שפיצתה את בעליו של מטען שניזוק, תבעה פיצוי מהאנייה המשיבה באמצעות תחלוף. המשיב טען, כי התביעה התיישנה לפי פקודת הובלת טובין בים. בית המשפט העליון קבע כי הצדדים יכולים להסכים לקיים את הפקודה באופן חוזי, למרות שהיא אינה חלה מבחינה משפטית. נמצא כי תקופת ההתיישנות של הפקודה היא מהותית ולא פרוצדורלית, כלומר היא מבטלת את הזכות כליל. מכיוון שעילת התביעה הייתה זרה, היה על בית המשפט לקבוע את הדין החל, שהיה של ישראל על בסיס הקשר החזק ביותר לעסקה. עם זאת, הכללים הפרוצדורליים הישראליים, לרבות חוק ההתיישנות המקומי, עדיין חלים. עוד קבע בית המשפט כי דין צורתו הראויה של החוזה נקבע על פי דין המקום בו נכרת, ולא על פי דין החוזה עצמו. במקרה זה, מכיוון שהחוזה נעשה באיטליה, החוק האיטלקי קבע את דרישת הצורה. שטר המטען הכיל סעיפים סותרים בנוגע לחוק החל, כאשר אחד מתייחס לכללי האג והשני לחוק הישראלי. בית המשפט יישב סעיפים אלה בכך שפירש אותם כך שכללי האג האיטלקיים חלים, בעוד שהדין הישראלי חל על עניינים שלא הסתיימו בכללי האג. השופטת התייחסה גם להשלכותיו של דין רנבוי והגיעה למסקנה כי דין מקום כריתת החוזה השפיע על דרישת הצורה לצד דיני החוזה. בסופו של דבר, הערעור נדחה משום שהמערערת לא הוכיחה כי הדין האיטלקי מחייב גם טופס מיוחד לקיצור תקופת ההתיישנות. הסכמתו של השופט לנדוי הדגישה את ההבחנה בין התיישנות פרוצדורלית למהותית והסכימה להחיל את הדין האיטלקי על דרישת הצורה. גם השופט י' כהן הצטרף לנימוקיו של השופט לנדוי.