ע"א 1811/24

תקציר

במקרה זה הוגש ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון שלא לפסול עצמו מתיק של משמורת והסדרי טיפול בשני קטינים. הסכסוך החל כאשר המחלקה לשירותים חברתיים ביקשה להכריז על הקטינים כנזקקים לפי חוק הנוער בשל צרכי הטיפול בהם. בעקבות זאת ביקש אביהם של הקטינים לשנות את הסדרי המשמורת כך שהקטינים יתגוררו בעיקר עמו. ביום 24.12.2023 קבע בית המשפט כי מקום מגוריהם העיקרי של הקטינים יהיה אצל אביהם, בהתבסס על חוות דעת של מטפלים שונים ודיווחים הדנים במצבם של הקטינים. החלטה זו ובסיסה, לרבות דו"ח משמורת עליו ערערה האם, הובילו לערעור. האם טענה כי בית המשפט נעדר סמכות והפגין משוא פנים, ומשתמע מכך כי החלטותיו נקבעו מראש, תוך פגיעה בזכויותיה. עם זאת, הערעור נדחה מכמה טעמים: הערעור הוגש מאוחר מדי ביחס להליך בבית המשפט, טענות ההטיה לא נתמכו, שכן לא התקיימו תנאים נדירים המצדיקים פסילה, וההחלטה בעניין המשמורת הייתה החלטת ביניים, פתוחה להגשות ושינויים נוספים. בסופו של דבר, בית המשפט מצא כי טענות המערער הן עניינים הראויים יותר להתייחסות בהליכי ערעור סטנדרטיים ולא בפסילה, וציין כי טענותיהם כוונו בראש ובראשונה להליכים ולהחלטות עצמן ולא להטיה מובנית כלשהי של בית המשפט. פסק הדין הדגיש גם את הצורך שהשפה השיפוטית תישאר מכובדת, ומתחה ביקורת על הטון המזלזל של הערעור. לפיכך, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.