ע"פ 49294-06-13

תקציר

הערעור מערער על פסק דין המוצא את המערער אשם בשני סעיפים של אי הגשת דו"ח מס במועד לשנים 2006 ו-2007. הפקודה לפיה הוגש כתב האישום נגד המערער קובעת כי מי שלא הגיש דו"ח במועד, ללא סיבה מספקת, אשם בעבירה. עוד קובעת הפקודה כי המבחן לקביעה אם קיימת עילה סבירה לאי הגשת דו"ח במועד הוא מבחן אובייקטיבי – מבחן של נישום סביר. בית משפט קמא מצא כי המשיב הוכיח מעבר לספק סביר כי לא הייתה למערער עילה סבירה שלא להגיש את דוחות המס שלו במועד. בית המשפט ביסס את קביעתו, בין היתר, על עדותו של עד תביעה ותעודת עובד ציבור המעידות כי המערער אכן הספיק להגיש דו"ח על מחזור הכנסותיו ממע"מ בשתי השנים הנדונות. עוד מצא בית המשפט כי טענותיו וראיותיו של המערער בדבר תקלה במערכת הנהלת החשבונות הממוחשבת שלו אשר מנעה ממנו לכאורה להגיש את הדוחות אינן סבירות, במיוחד לאור העובדה שהתקלה לא הייתה רציפה והמערער לא גיבה את גרסתו כנדרש בחוק. עוד ציין בית המשפט כי המערער לא פנה לרשויות המס כדי ליידע אותן על בעיותיו. בית המשפט הוסיף וקבע, כי המשיב הציג ראיות מספיקות כדי להעביר את נטל ההוכחה למערער, והוכיח את עובדות כתב האישום מעבר לספק סביר. באשר לטענת המערער כי בית המשפט לא היה צריך להרשיעו, מוסבר בפסק הדין כי הראיות הבסיסיות של התביעה אכן הספיקו כדי לבסס עילה לכאורה בשלב הנדון. אשר לגזר הדין, דחה בית המשפט את בקשת המערער לצו עיון חוזר ולאחריו מאסר על תנאי ללא הרשעה, וציין כי המערער בחר ללכת למשפט. בית המשפט הוסיף כי הרשעתו של המערער אינה עלולה לפגוע קשות בשיקומו, במיוחד לאור העובדה שדין החברות בלשכת עורכי הדין – סוגיה שלטענת המערער סיכנה אותו – מעניק מרחב נרחב לשיקול דעת. לבסוף, קבע בית המשפט כי לא מצא עילה להורות על תסקיר שירות מבחן, וכי מצוקה כלכלית אינה מצדיקה אי הטלת קנס. לפיכך הטיל בית המשפט על המערער קנס ומאסר על תנאי. ערכאת הערעור דחתה את הערעור על פסק הדין, אך קיבלה חלקית את הערעור על גזר הדין תוך הפחתת סכום הקנס והסדרת תשלומיו.