עת"מ 1007-09-16

תקציר

העתירה הנדונה נסובה סביב המשקל שניתן לעבירות בנייה בבואם לדון בבקשות להיתרי בנייה להכשרת מבנים קיימים. בית המשפט מכיר בכך שלעתים רחוקות עליו להתערב בהחלטות תכנוניות; עם זאת, העניין העומד על הפרק אינו נושא תכנוני בלבד. העותרים טוענים כי מוסדות התכנון אינם צריכים להתחשב בעבירות בנייה קודמות, דבר המנוגד לפסיקות בית המשפט העליון המקיימות את שלטון החוק. אמנם אין הוראה גורפת המונעת להכשיר בנייה בלתי מורשית, אך יש לבחון כל מקרה לגופו. במקרה זה ביצעו העותרים עבירות בנייה רבות, לרבות בנייה ללא היתר והפרת תנאי היתר קודם. הם הגישו בקשה להיתר חדש, שנדחתה על ידי הוועדה המקומית אך אושרה בערר. אלא שאז בנו העותרים בניגוד להיתר שאושר. בנסיבות אלה, החלטת ועדת הערר שלא לתת את ההיתר המבוקש היא סבירה, ובית המשפט לא יתערב בה. גם החלטת הוועדה שלא לאפשר בניית שירותים בקומת הקרקע מתקבלת, שכן מדובר בקביעה תכנונית העולה בקנה אחד עם פסיקה קודמת של ועדת הערר. גם טענות העותרים בדבר פתחים נוספים במבנה אינן עומדות בסתירה, שכן הן סותרות את החלטת ועדת הערר הקודמת. הטענות בדבר אפליית העותרים על ידי הוועדה המקומית אינן רלוונטיות, שכן העתירה מופנית להחלטת ועדת הערר. בסופו של דבר, העתירה נדחית, והעותרים נדרשים לשלם הוצאות. ההחלטה מחזקת את עקרון התכנון לפני הבנייה ונועדה להרתיע את התופעה הרווחת של בנייה ללא היתר.