ע"א 145/80

תקציר

במקרה של נער בן 15 שנפצע לאחר שקפץ ראש בראש לבריכה רדודה, התייחס בית המשפט העליון לסוגיות של רשלנות והפרת חובה חקוקה. הבריכה הייתה בבעלות המועצה המקומית בית שמש והופעלה על ידי חברת שירותי בן-אל בע"מ. הילד, שהיה מודע לכך שהמים רדודים, לא היה מודע לסכנה הפוטנציאלית של סגנון הקפיצה שלו. באופן מכריע, לא היו שלטי אזהרה באזור האוסרים על קפיצה למים רדודים. בית המשפט המחוזי דחה תחילה את התביעה, אך בערעור בחן בית המשפט העליון האם קיימת חובת זהירות הן מצד בעל הבריכה והן מצד מפעילה. נקבע כי שני הצדדים חבים חובת זהירות מושגית וקונקרטית, שכן בעלות ותפעול מרמזים על אחריות להבטחת הבטיחות. בית המשפט מצא כי המפעיל לא נקט אמצעי זהירות סבירים כגון תמרורי אזהרה ופיקוח יעיל, ובכך הפר את חובתו. יתר על כן, בית המשפט קבע כי התקנות שנועדו לבטיחות הבריכה נועדו להגן על אנשים כמו הילד, ולכן הפרתן מהווה עוולה. בית המשפט הכיר בכך שאם היו מתפרסמות אזהרות מתאימות, ייתכן שהנער לא היה קופץ, מה שמבסס קשר סיבתי בין הפריצה לבין הפגיעה. בית המשפט הכיר ברשלנותו התורמת של הנער, וייחס לו 33% מהאשמה, תוך הטלת אחריות משותפת על המשיבים ליתרת הנזק. התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת פרטי הפיצוי והחבויות הפנימיות בין המשיבים. פסק הדין הדגיש את חשיבותן של אזהרות בטיחות ברורות וחייב את שר הפנים לשקול לתקן את התקנות לצורך אכיפה טובה יותר.