עת"מ 42756-11-21

תקציר

העותרים הגישו עתירה נגד המשיב בטענה כי חויבו שלא כדין בתוספת ארנונה שנתית. העותרים טענו כי התוספת הוטלה בשל פרשנות שגויה של צו הארנונה. בית המשפט הציע כי הנושא יתברר בפני ועדת ערר, כאמור בחוק הרשויות המקומיות. הצדדים ביקשו שהות לנסות להגיע להסדר מחוץ לכותלי בית המשפט ובית המשפט נתן דחייה של שלושה חודשים. לאחר מספר עדכונים על התקדמות המשא ומתן, נודע לבית המשפט כי הצדדים טרם הגיעו לפשרה וביקש דיון בעתירה. העותרים דרשו לקיים שימוע בטענה כי הנושאים חורגים מסמכותה של ועדת הערר ויגרמו לעיכובים נוספים. עם זאת, בית המשפט קבע כי מהות המחלוקת נוגעת לסיווג רכושם של העותרים, אשר מצוי בגדר סמכותה של ועדת הערר. בית המשפט ציין כי השאלות המשפטיות והעקרוניות הנטענות של העותרים היו מוקדמות מדי ויש להתייחס אליהן לאחר החלטת הסיווג של ועדת הערר. עוד ציין בית המשפט כי ועדת הערר היא הפורום המתאים לבירור סוגיות הקשורות לסיווג רכוש ויש למצות אותה בטרם פנייה לבית המשפט לעניינים מנהליים, למעט בנסיבות חריגות שאינן קיימות במקרה זה. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי יתרונותיה הפרוצדורליים של ועדת הערר הפכו אותה למסלול המועדף, וכי אי עמידה בה יכולה להיות מוצדקת רק במקרים חריגים. השופט לא מצא את טענות העותרים כבעלות משמעות כזו וקבע כי יש להפנות את הסוגיות לוועדת הערר. לפיכך נדחתה העתירה, ובית המשפט הורה לעותרים לשלם את ההוצאות, תוך אפשרות לבקש החזר כספי בהתאם לתקנות. ההחלטה ניתנה בהיעדרם של הצדדים והמזכירות הונחתה לשלוח את פסק הדין לשני הצדדים ולסגור את התיק.