ע"א 575/71

תקציר

פסק הדין הנדון עניינו במחלוקת בין משכיר למערערת, לבין השוכר שלהם, המשיב, על פרשנותו וביצועו של הסכם פשרה המשולב בפסק דין. על פי תנאיו, היה על המשיב לתפוס את הנכס המושכר בתנאי שישלם את דמי השכירות השוטפים, הפיגורים והתשלומים הנוספים 'בדיוק מוחלט'. המערערת פנתה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לפנות את המשיב לאחר ששילמו שוב ושוב דמי שכירות באיחור של מספר ימים. מנהל ההוצאה לפועל פסק לטובת המערער. אולם, בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו הפך החלטה זו, והוביל את המערער לערער לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון, בהחלטת רוב, הניח בצד את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ואת החלטת ראש ההוצאה לפועל, ובחר במקום זאת להחזיר את העניין ללשכת ההוצאה לפועל לדיון נוסף. בית המשפט קבע, כי המשיב אמנם שילם את כל הסכומים המגיעים לו, אך לא שילם אותם בדיוק מוחלט כפי שנקבע בפסק הדין. עם זאת, השופט י' כהן, אליו הצטרף השופט ברנזון, ציין כי ניתן לראות בהתנהלות המערערים בקבלת התשלומים המאוחרים ויתור על זכותם לדרוש פינוי. מאחר שהעובדות סביב סוגיה זו לא הובהרו דיין, הועבר העניין ללשכת ההוצאה לפועל על מנת שתחליט אם יש לפנות את המשיב, בהתחשב באפשרות ויתור המערער. פסק הדין ציטט בהרחבה פסיקות ישראליות קודמות כדי לתמוך בממצאיו. ראוי לציין כי היא התייחסה לסמכויותיו של ראש ההוצאה לפועל ולעיקרון לפיו פסק דין מוסכם מבוסס על הסכמת הצדדים, הממשיך לחול גם לאחר שההסכם אושר בדין. בדעת הרוב הודגש כי יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה בבואנו לקבוע האם קבלת דמי שכירות על ידי משכיר מהווה ויתור על זכותו לפינוי. במקרה זה, התנהלות שני הצדדים, לרבות כל ויתור משתמע, חייבה חקירה נוספת של לשכת ההוצאה לפועל. בסופו של דבר הורה בית המשפט העליון כי כל צד יישא בהוצאותיו בבית המשפט המחוזי ובערעור. החלטה זו ניתנה ביום 29.5.1972.