ע"פ 26044-02-12

תקציר

שני ערעורים הוגשו על פסק דין בתיק של ביזיון בית המשפט. בערעור הראשון, שהגישה המדינה, נטען כי שגה בית משפט קמא בכך שלא הרשיע את הנאשם, כהן, באיום על עובד ציבור. המדינה טענה כי די בראיות כדי להרשיע את כהן בעבירת האיום וכי היה על בית משפט קמא לקבל את הסעיף הנדון כראיה. עם זאת, שופטי הערעור הסכימו עם נימוקיו של בית משפט קמא כי הכתבה נעדרה סימון וזיהוי ראויים, דבר המעלה ספקות לגבי האיום הנטען של כהן. השופטים לא מצאו עילה להתערב במסקנתו של בית משפט קמא ודחו את ערעור המדינה. הערעור השני הוגש על ידי כהן, שטען כי לא היה צריך להרשיעו בשום עבירה, לרבות ביזיון בית המשפט. לטענתו, הראיות אינן תומכות בקביעתו של בית משפט קמא כי הוא שלח את המכתב המדובר. בנוסף, כהן טען כי הרשעתו בביזיון בית המשפט, עבירה שלא הוזכרה בכתב האישום, פגעה בזכויותיו הפרוצדורליות. עם זאת, השופטים אישרו את החלטת בית משפט קמא, והדגישו כי לכהן ניתנה הזדמנות סבירה להתגונן וכי העובדות התומכות בעבירת ביזיון בית המשפט קיימות בכתב האישום. השופטים דחו גם את טענותיו של כהן בנוגע לחומרת עונשו, ומצאו אותו מתאים לעבירת ביזיון בית המשפט. שני הערעורים נדחו, ופסק דינו של בית משפט קמא נותר על כנו. השופטים הדגישו כי אם כהן לא יעמוד בתנאי מאסרו על תנאי, ניתן יהיה לשנות את עונשו של בית משפט קמא. ההחלטה התקבלה פה אחד, והערעורים נדחו במלואם.