ע"א 192/85

תקציר

במקרה הנדון, התייחס בית המשפט העליון לסוגיה משפטית מורכבת הנוגעת לזכאות לפיצויים עבור משפחתו של קצין צה"ל שנפטר מגידול ממאיר במוח במהלך שירותה הצבאי. תביעת הפיצויים נדחתה תחילה על ידי קצין התגמולים בנימוק שמותה לא היה קשור לשירותה. המקרה נסב סביב פרשנותו של סעיף 2ב לחוק משפחות חיילים שנהרגו בקרב (תגמולים ושיקום), המניח כי מותו של חייל במהלך השירות קשור לשירות אלא אם הוכח אחרת. הנטל היה על המערערת (המדינה) להוכיח היעדר קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי. מומחים רפואיים העידו כי הגורמים למחלה אינם ידועים, ולא נמצאו גורמים צבאיים ספציפיים הקשורים למחלה. ועדת הערר דחתה בתחילה את תביעת הפיצויים, אך בית המשפט המחוזי הפך החלטה זו בקובעו כי המדינה לא הביאה ראיות חותכות לסיבה שאינה קשורה לשירות המחלה. בית המשפט העליון אישר את החלטת בית המשפט המחוזי בקובעו כי במקרים בהם הגורם למחלה אינו ידוע, החזקה לטובת התובע עומדת אלא אם כן המדינה יכולה להביא ראיות נסיבתיות משמעותיות לכך. החלטה זו מחזקת מדיניות של הקלות כלפי משפחות חיילים שנפלו במקרים רפואיים לא ברורים, ועולה בקנה אחד עם עקרונות דומים בתחומי שיפוט אחרים כמו ארצות הברית ואנגליה.