ת"א 28513-02-20

תקציר

התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע בדרישה לפרוע מספר שיקים בסך כולל של 1,375,500 ₪, אשר לטענת התובע ניתנו כהלוואות. הנתבע טען כי השיקים נגנבו ולכן סירב לפרוע אותם. השופטת פתחה וציינה כי טענת התובע התבססה על עילת השטר, המחייבת הצגת שיקים מקוריים, דבר שהתובע לא עשה. עוד קבעה השופטת כי התובע לא הוכיח כי הוא מחזיק פיזית בשיקים, תנאי הכרחי להחזקתם, מה גם שחלק מהשיקים הועברו לצדדים שלישיים והופקדו בחשבונותיהם. לאחר מכן פנה השופט לבחון כל קבוצת בדיקות בנפרד. הקבוצה הראשונה כללה שיקים לפירעון צדדים שלישיים עם הכיתוב "למוטב בלבד", שלטענת השופטת משמעותה היא שהמוטב לא יכול היה להעבירם, ולכן לתובע, שלא היה המוטב, לא הייתה זכות לדרוש את פירעונם. קבוצת הצ'קים השנייה הייתה צ'קים עצמיים עם ציור צולב, שהצביע על כך שניתן לפרוע אותם רק על ידי הפקדתם בחשבון בנק, ולא במזומן. השופט מצא כי שיקים אלה נמסרו לצד שלישי והופקדו בחשבונו, ולכן התובע לא יכול היה לדרוש את פירעונם. הקבוצה השלישית כללה שני שיקים גדולים שלא הוצגו לפירעון. השופטת ציינה כי הצגת שיקים לפירעון היא חלק מכריע מעילת התביעה של שטר התביעה, והימנעותו של התובע מכך משמעה שלא הייתה לו זכות לדרוש פירעון מהנתבעת. בנוסף, קבעה השופטת כי התובעת לא הוכיחה כי שיקים אלה פטורים מחובת ההצגה. בסך הכל הורה השופט לדחות את התביעה וקבע כי על התובע לפצות את הנתבע בגין הוצאות משפט ושכ"ט עורך דין בסך כולל של 62,000 ₪.