ת"א 1863/04

תקציר

בית המשפט קבע כי המנוח, יבגני גולובין, נפטר כתוצאה מהרעלת מתנול ממנה סבל במהלך המשמרת שלו במפעל דפרון, שם עבד כפועל ייצור. הראיות הראו כי גולובין שתה את החומר הרעיל, שהיה נגיש לעובדים ותויג ואוחסן בצורה לא נכונה, מתוך אמונה שמדובר באלכוהול. השופט קבע כי על דפרון ועל מנהל ההפקה שלה, רן שרייבר, חלה חובת זהירות רעיונית וקונקרטית כלפי גולובין, אותה הפרו בשל רשלנות. הם לא נקטו אמצעי זהירות סבירים, כגון מתן הדרכה מתאימה והוראות בטיחות, ונעילת החומר המסוכן. רשלנות זו גרמה למותו של גולובין, ולכן דפרון ושרייבר היו אחראים לנזקים. מנגד, בית המשפט מצא כי חברת כוח האדם, הנוסע המתמיד, ומנהלה, משה יפרח, שהציב את גולובין בדפרון, לא חבו חובת זהירות קונקרטית כלפי גולובין. בית הדין טען כי לא הייתה להם סיבה לצפות את הפגיעה שספג גולובין, שכן אין להם שליטה על תנאי העבודה בדפרון או על הפיקוח על העובדים. לפיכך נדחתה התביעה נגד הנוסע המתמיד ויפרח. כמו כן, דחתה השופטת את טענות הנתבעים כי גולובין ואשתו התרשלו באופן תורמת לכך. בית המשפט מצא כי הרגלי השתייה היומיומיים לכאורה של גולובין ושיקול הדעת הלקוי לא העידו על כך שהרעיל את עצמו בכוונה. במקום זאת, אי עמידתם הרשלנית של דפרון ושרייבר בתקנות הבטיחות גרמה למותו. באשר לגב' גולובין, בית המשפט מצא כי היא פעלה באופן סביר בכך שהזעיקה אמבולנס כאשר הבחינה בהידרדרות במצבו של בעלה. לבסוף קבע השופט כי דפרון ושרייבר ביצעו גם את עוולת הפרת החובה החקוקה, שכן הם הפרו מספר חיקוקים שנועדו להגן על בטיחות העובדים, והנזק של גולובין היה מהסוג שהחוק ביקש למנוע. התובעים קיבלו שכר טרחת עורך דין מדפרון ושרייבר, ואילו הנוסע המתמיד ויפרח קיבלו שכר טרחת עורך דין מהתובעים.